קולנוע תיעודי

הסרט התיעודי שבחרתי הוא "לאכול בגדול" (Super Size Me)

 

הסרט משתייך אל תת הז'אנר "קולנוע האמת (סינמה וריטה cinema verita). מורגן ספרלוק, יוצר ובמאי הסרט, לוקח חלק גדול בעשייתו והוא בעצם חלק בלתי נפרד ממנו. הסרט מתמקד בתהליך מסוים, אורכו 30 יום, בו מורגן אוכל אך ורק אוכל ממקדונלדס. "קולנוע האמת" בא לידי ביטוי בכך שהמצלמה (בצילום ביתי- "משובש") מלווה את מורגן במשך כל יום במהלך התהליך, בו הוא אוכל 3 ארוחות מקדונלדס ביום. מדי פעם כאשר משהו קורה לו בעקבות ה"דיאטת עתירת השומנים" הזו, אם זה בלילה או ביום, הוא מוציא את המצלמה ומצלם את עצמו בלי צוות צילום ובלי אף אחד שנמצא לידו.  יש לציין כי קולו של מורגן המקריין מלווה את כל הסרט ומורגן הוא זה שמראיין אנשי מקצוע הקשורים למטרת המסר שהוא בא להעביר. במהלך הסרט, נראה כי הוא מראיין אנשים שפגש ברחוב; שואל אותם על הרגלי האכילה שלהם, האם הם אוכלים ג'אנק פוד ופאסט פוד באופן קבוע וכיוצא בזאת- זה מעיד כי הצילום משוחרר יותר וספונטני יותר, כפי שסרט השייך לתת הז'אנר "קולנוע האמת" מתאפיין.

היוצר נמצא בסרט עצמו, הוא חלק מהסרט כמעט בכל רגע, כל הסרט נבנה סביבו. הסיבה שבגללה מורגן החליט ליצור את הסרט היא תביעתן של שתי נערות השוקלות משקל חריג לגילן כנגד רשת מקדונלדס, בטענה שהמזון הוא זה שגרם לעודף משקלן והשמנתן. השופט קבע כי אם הן יצליחו להוכיח כי עודף המשקל נגרם כתוצאה מהאוכל במקדונלדס ושהוא באמת מזיק לפי מה שהן טוענות, תאושר התביעה.
מורגן יצא לבדיקות כדי לבדוק את מצב הבריאות שלו אצל מס' רופאים שילוו אותו ואת הצופים לאורך כל הסרט- הם ישגיחו על בריאותו ועל ההבדלים שנוצרים בתפקודי הכבד, הלב וכל תפקודי הגוף בכללי, מלפני התחלת דיאטת המקדונלדס, במהלכה ובסופה. הוא רצה לבדוק את טענת הנערות, לכן, ספורלוק התחיל את תהליך דיאטת המקדונלדס והציב מס' חוקים והם: לאכול רק במקדונלדס במשך חודש ימים, הוא יכול לאכול ולשתות רק במקדונלדס, דגימת כל הפריטים בתפריט לפחות פעם אחת ואכילת סלט פעם בעשרה ימים (רק אם הוא קיים בתפריט), בנוסף היה עליו להיענות להצעות ה"להגדיל" בכל סניף שבו הוצעו; ספורלוק אפילו הגביל את ההליכה במהלך הניסוי.
הסרט נקרא "super size me" מסיבה מסוימת, שנה גם חלק מבסיס הסרט: איכות המזון של מקדונלד'ס והשפעותיו; השפעותיו של ה"סופר סייז מי": הנטייה לדרוש ולקבל יותר, ולא להסתפק במה שבכל מקום אחר בעולם ייחשב לכמות מזון סבירה.
השתתפותו של מורגן בסרט ויישום התהליך הזה על עצמו הם הבסיס של כל הסרט. בסרט יש קטע שבו מורגן מדליק את המצלמה הביתית שברשותו באמצע הלילה, לאחר שהתעורר בהרגשת קוצר נשימה וכאבים בחזה- הוא משתף בזמן אמת את מה שהוא מרגיש, באופן עצמאי ובלתי מתוכנן.

הריאליזם מתבטא בסרט זה שבמהלכו אנו רואים צילומים ספונטניים וריאליסטים למדי- ברחוב, במכונית, בביתו של יוצר הסרט. המצלמה מלווה את מורגן במהלך כל החודש, לכל מקום שהוא הולך, את הארוחות שהוא קונה, את האכילה עצמה, את הביקורים אצל הרופאים וכד'. ישנן מס' סצנות שניתן לקרוא להן "מבוימות", זאת אומרת, עבודתו של מורגן מאחורי המצלמה, בגלל היותו גם הבמאי, נראת יותר, כאשר מופיעים על המסך צילומים של אנשים בעלי עודף משקל ההולכים ברחוב, או אולי ראיונות עם אנשי מקצוע כמו חוקרים ותובעים כנגד חברות המזון המהיר שהצילום שלהם קצת יותר מקצועי ובחלקם מורגן לא לוקח חלק, אך יש לציין כי כמעט בכל שניה בסרט קולו ספורלוק או דמותו נמצאים.

המודרניזם מתבטא בכך ששוב, מורגן, יוצר הסרט לא נמצא רק מאחורי המצלמה. נוכחותו של מורגן בסרט מחזקת את המסר שהוא בא להעביר, את ההוכחה שאותה הוא מחפש, את ההוכחה שכדי למצוא אותה הוא מסכן את בריאותו ואת אורח חייו. הוא בא להראות מציאות חדשה שתשנה משהו, מציאות שאותה הוא יגלה.

יחסי מציאות\ייצוג מתבטאים בראיית המציאות דרך עיניו של מורגן ספרלוק, יוצר הסרט. הוא התעניין בתביעה של שתי הנערות כנגד חברת מקדונלדס, ורצה לבדוק אם טענותיהן נכונות בבדיקה שאותה ביצע בעצמו. אנו חווים כל רגע בתהליך כאשר אנו צופים בסרט. במהלך הסרט הוא מציין כי ארה"ב היא המעצמה השמנה בעולם ואף מציין כי יש אלפי סניפים בכל ארץ. הוא מראה זאת בסרט שלו במס' דרכים: ויזואליה של אנשים בעלי משקל עודף מסתובבים ברחובות המדינה, משאל רחוב לגבי אכילת פאסט פוד, ביקור בסניפי מקדונלדס בהם יש משחקיות עצומות עבור ילדים, תשאול ילדים ע"י תמונות של אישים חשובים בהסטוריה (הילדים לא מזהים את רובם, אך ברגע שתמונה של רונלד מקדונלדס עולה…)… הוא אוסף עוד ועוד הוכחות לגבי כמה זה באמת לא בריא וכמה זה שגוי, ובנוסף לכך, עובר את התהליך של הדיאטה המוזרה בעצמו, ותוצאותיה? הוכיחו זאת ועוד איך. יש להוסיף, רשת מקדונלדס ביטלה את אפשרות ה"להגדיל" לאחר שהסרט יצא. הרשת טענה כי אין שום קשר בין ההחלטה לסרט, אך ניתן להסיק כי הוא תרם לשינוי המציאות העגומה שראה.

 

מורגן ולנטיין ספורלוק הוא יוצר סרטים תיעודיים אמריקאי, מפיק טלוויזיה, תסריטאי, עיתונאי והומוריסטן, ב1999 הוא העלה מחזה שכתב בשם "The Phoenix" וב2002 יצר את הסדרה "I Bet You Will" ששודרה באינטרנט שמאוחר יותר נקנתה ושודרה בערוץ MTV. ספורלוק ידוע בעיקר בזכות סרטו "לאכול בגדול". מורגן הוא יליד ווסט-ורג'יניה, הוא מסוג האנשים שהתכוונו לקריירה קולנועית מאז למדו לדבר. אחרי התיכון הוא עבר ללוס-אנג'לס והחל לעבוד בכל תפקיד אפשרי בתעשייה: היה עוזר צלם, עוזר הפקה, עוזר במאי ושוליית עריכה. אחרי שבילה ארבעה סמסטרים בניסיונות להתקבל לבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא ריכז את מאמציו ב-NYU והתקבל בניסיון ראשון.

במהלך העבודה הבנתי כמה היוצר חשוב ודומיננטי ל"קולנוע האמת"; השתתפותו של מורגן בסרט ברגע ההוא באותו הלילה כאשר הרגיש שהוא לא יכול לנשום לדוגמא, לא כרכה מאמצים רבים, והוא לא היה זקוק לצוות צילום באותו הזמן. פעם, הסרבול הקשה על היוצר, אך כיום זה אפשרי ונוח ביותר.
נהנתי לצפות בסרט, הוא היה מעניין ואפילו שינה לי את החשיבה- מגיל קטן הילדים רואים בפרסומות את הפאסט פוד, כך שאין אפשרות לברוח מזה; אפשרות הsuper size me, הגורמת לאנשים לקנות כמות מזון גדולה יותר בהוספת מחיר "סתמי", למרות שהכמות הנוכחית מספקת למדי, ריבוי סניפים בכל ארץ (בכל העולם). מצבו הבריאותי של מורגן התדרדר, מצבו הפיזי היה רע מאוד אם זה מבחינת כמות הקילוגרמים שהוא העלה ואם זה מבחינת תפקודי איבריו הפנימיים, מצבו הנפשי התדרדר- מורגן חש בדיכאון רוב הזמן, ומצבו השתפר בכל פעם שהלך לאכול שוב (התמכרות).

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s